מאז פרוץ המאבק המוצדק של החקלאים ברפורמה ובחוק ההסדרים, אנו עדים בתקשורת להתקפות ואיומים המופנים כנגדם מצד טייקונים ושאר בעלי אינטרס וממון. הביקורת המוצדקת של החקלאים כנגד רשתות השיווק וחשיפת התנהלות חלק מהטייקונים כנגדם בשיטות מאפיונריות צריכה להימשך עד שמישהו בממשלה יתעורר ויפנה את האצבע המאשימה לאן שצריך (ליבואנים הגדולים, לרשתות השיווק, לקימעונאים וליתר בעלי הממון בשוק הריכוזי ולרשויות המדינה שלא מסוגלות להתמודד עם הבעיה).
אסור לחקלאים לשתוק! אסור להם לחשוש מלספר לציבור את האמת על האיומים שהם מקבלים מצד חלק מהרשתות, על פערי התיווך המעשירים את כיסי הרשתות, על היחס המשפיל, על האיומים בהחזרת תוצרת חקלאית טרייה לחקלאי והשארתו מחוסר אונים, על התרגילים הבזויים להורדה במחיר, על הפחתים שלא היו ולא נבראו כדי להוריד במחיר ובסוף על האיומים בתביעות השתקה כנגד החקלאים.
לעניין תביעות השתקה (SLAPP):
במאמר מקיף של האגודה לזכויות האזרח בישראל שכותרתו "משתיק קול: משפטי דיבה כאיום על חופש הביטוי", נכתב כי מאפייניה של "תביעת השתקה" הם, בין היתר:
- תביעה שעצם הגשתה ובירורה עלולים להטיל אפקט מצנן על נכונותם של הנתבע או של אחרים להשתתף בדיון ציבורי, וזאת עקב החשש כי המשאבים החומריים והנפשיים הנדרשים למי שמתגונן מפני "תביעה משתיקה" ישכנעו רבים שלא 'להתעסק' עם התובע או עם גורמים אחרים חזקים כמותו, כאשר במאמר נכתב כי "רק במקרים נדירים יהיה ניתן להוכיח שכוונת התובע הייתה להשתיק את הנתבע או להרתיע מבקרים פוטנציאליים".
- מאפיין שכיח נוסף "בתביעות משתיקות" הוא פערי כוחות, בעיקר כלכליים, לטובת התובע. התביעה מוגשת לרוב נגד מבקר דומיננטי של התובע, שהוא אדם מן הישוב; לעומתו התובע שהוא לעיתים גוף בעל כח כלכלי איתן שמאפשר לו לספוג בקלות את העלות הכספית הכבדה שבניהול תביעה משפטית.
- מאפיין נוסף ב"תביעות משתיקות" הוא סכום תביעה מופרך, כאשר מדובר לפעמים בסכומים שאין להם כל קשר לנזק הנטען מהפרסום, שאין להם אחיזה בדין ושחורגים באופן משמעותי מהסכומים המקובלים בפסיקה.
- מאפיין נוסף הוא טענות סרק עובדתיות ומשפטיות בעלות יסוד רעוע שסיכוין להתקבל נמוכים, כאשר סוד כוחן המשתיק הוא עצם הגשתה, הכופה על הנתבע להתגונן על כך הכרוך בכך.
בארצות הברית, מכונות תביעות מסוג תביעות "השתקה" בשם: SLAPP (Strategic Lawsuit Against Public Participation). המשפט האמריקאי פיתח כלים שונים להתמודדות עם התופעה ולמיגורה, בין היתר חקיקת מגן מיוחדת, תוך ההבנה כי סדרי הדין האמריקאיים יוצרים תמריץ לתובעים להשתמש בתביעות דיבה על מנת להשיג את מטרותיהם הזרות של המגישים, וכי תביעות ה-SLAPP מוגשות תוך שימוש לרעה בהליך השיפוטי. הפגיעה שנגרמת על ידי תביעת SLAPP נעוצה בעצם הגשתה – תביעות מסוג SLAPP מובאות לפתחו של בית המשפט מבלי שיש להן יסוד מוצק, והסיבה ברורה: המניע של התובע הוא לא לנצח, אלא "להשתיק" את הנתבעים, ולהרתיע אחרים מפעילויות דומות.
ברוב מדינות ארצות הברית אימצו הסדרים חקיקתיים המכונים Anti-SLAPP, הכוללים שני רכיבים עיקריים: אפשרות לסילוק מהיר של תביעת SLAPP, ופסיקת הוצאות ריאליות או אף פיצויים עונשיים לנתבעים. עם זאת, ישנה שונות רבה בין המדינות בהן קיימת חקיקת Anti-SLAPP באשר להיקפה, תוכנה וצורתה של ההגנה שהיא מספקת.
מדינת קולורדו, הייתה הראשונה בארצות הברית לאמץ הסדר Anti-SLAPP כבר בשנת 1984 באמצעות פסיקה. בית המשפט העליון הדגיש בסוגיה זו את החשש מהאפקט המצנן שגורמות תביעות SLAPP, ולכן אימץ כלל חדש לניתוח בקשת סילוק תביעה על הסף המלווה בטענה חוקתית בדבר ה-Right to Petition (Protect Our Mountain Environment v. District Court, 677 P.2d 1361, 1365–1366 (Colo. 1984)). עם זאת, הנושא הוסדר בחקיקה ונכנס לתוקף רק ביולי 2019. בקולורדו, על הנתבע המבקש סילוק על הסף, להוכיח קיומם של מספר תנאים מצטברים, וביניהם כי טענות התובע משוללות בסיס עובדתי או חוקתי, וכי פנייתו של התובע נעשתה מתוך רצון להטריד את הנתבע או מתוך מטרה לא ראויה אחרת.
במדינת קליפורניה, הנחשבת למדינה המחמירה ביותר בעולם כלפי תובעים במסגרת תביעות SLAPP, והמחזיקה בהסדר המרחיב ביותר שקיים בעולם בהקשר זה, כבר בשנת 1992 התיר החוק לסלק על הסף תביעת SLAPP (.CAL. Civ. Proc. Code § 425.16). במסגרת הליך זה, מוטל על התובע לשכנע את בית המשפט שהתביעה אינה חסרת תוחלת, וכי הביטוי נשוא התביעה נועד להזיק, ואף גרם בפועל לנזק. אם לא הרים התובע את הנטל, רשאי בית המשפט למחוק את התביעה ולחייבו לשלם לנתבע הוצאות משפט, לרבות הוצאות עונשיות. כל זאת, על מנת למנוע תביעות מסוג זה, ולסיים את ההליכים הקשורים אליהם בשלב מוקדם ומבלי שהנתבע יאלץ לשאת בעלויות גבוהות (California' Anti-Slapp Legislation: A Summary of and Commentary on its Operation and Scope, Kathryn W.Tate, 801)
ככלל, חקיקת ה-Anti-SLAPP זכתה ליישום נמרץ בבתי המשפט המדינתיים בארצות הברית, והמגמה הכללית בחקיקה בנושא היא של הרחבת ההגנה הניתנת מפני תביעות SLAPP. גם כי התופעה לא מוגרה בכללותה, החקיקה העניקה הגנה רחבה מאוד לנתבעים, ובכך הצליחה לצמצם את האפקט המצנן שגורמת התופעה. אחרי ארצות הברית, חקיקת Anti-SLAPP אומצה בשנים האחרונות גם בקנדה וכן בחלק ממדינות אוסטרליה.
בישראל, לפי שעה האיזון בין חופש הביטוי להוצאת הדיבה שונה. בדין האמריקאי עיקרון חופש הביטוי זוכה להגנה חזקה יותר, בעוד שהזכות לשמירה על שמו הטוב של האדם מקבלת משקל כבד יותר במשפט הישראלי. (לעניין ההתנגשות שבין הזכות לחופש הביטוי לבין הזכות לשם טוב ראה תא (ת"א) 22755-06-14 אורבן נדל"ן י.ד. בע"מ נ' שרון שפורר, 02.06.20).
על אף שדוקטרינת תביעת השתקה, או ה-Anti-SLAPP, אינה מעוגנת בדין הישראלי, מושגים אלה מצאו ביטויים והתייחסויות לא מועטים בפסיקות בתי המשפט בשנים האחרונות, אשר דנו ועמדו על הקריטריונים הדרושים לזיהוי תביעה כתביעת השתקה. (היות העניין בעל חשיבות ציבורית, סיכויי ההליך, היות דרישת הפיצוי גבוהה ולא פרופורציונלית וכו' (ראה ת"א (מרכז) 12733-11-16 ניסים מגנאג'י נ' מוחמד בכרי, 11.01.2021).
בע"א 15267-09-17 סרנה נ' נתניהו, ציינה כב' השופטת אביגיל כהן (מחוזי ת"א) כי תביעות SLAPP מתאפיינות בכך שפערי הכוחות הכלכליים בין הצדדים הם בולטים, התביעות מוגשות בסכום מופרז שאין לו אחיזה בדין ובפסיקה, וכוללות טענות סרק עובדתיות ומשפטיות, שנועדו להתיש את היריב מעצם הצורך להתמודד עמן. הגשת תביעה מסוג זה מאותתת לכל מי שרוצים להביע דעות במרחב הציבורי לגבי אותו מוצר או עסק, כי עדיף להם לבלום את מוצא פיהם או עטם, שמא יבולע להם ולכיסם מידי אותו "ענק" ושכירי החרב שלו. בדרך זו מבקשים בעלי הכח הכלכלי, ומצליחים לעתים קרובות, למנוע ביקורת ציבורית על טיב השירות או המוצר שהם מספקים.
נקבע כי הקריטריונים המאפיינים תביעת השתקה הם (רע"א 1688/18 יגאל סרנה נ' בנימין נתניהו, 11.06.2017; אבנר פינצ'וק, משתיק קול: משפטי דיבה כאיום על חופש הביטוי (האגודה לזכויות האזרח, 2013):
- תביעה או איום שבאים בעקבות השתתפות בשיח פומבי ובנושא שיש בו עניין ציבורי. הפרסום שבגינו הוגשה התביעה, יכול שייגע בכל עניין שיש לציבור תועלת בידיעתו;
- תביעה שעצם הגשתה ובירורה עלולים להטיל אפקט מצנן על נכונותם של הנתבע או של אחרים להשתתף בדיון ציבורי, עקב חשש שהמשאבים החומריים והנפשיים הנצרכים לצורך התגוננות מפני תביעה שכזו, ישכנעו רבים "שלא להתעסק" עם תובע חזק;
- פערי הכוחות בין הצדדים – תביעות מסוג זה מוגשות בדרך כלל על ידי אנשים או גופים בעלי כוח ויכולת כלכלית, בעוד שהנתבע הוא אדם מן היישוב ומצוי בעמדת נחיתות.
- תביעות בסכום תביעה מופרך שאין לו אחיזה בדין, והוא חורג משמעותית מהסכומים המקובלים בפסיקה;
- תביעות המאופיינות בטענות סרק עובדתיות ומשפטיות, הנסמכות על עילה גבולית ובחלק מהמקרים מופרכות ומשוללות סיכוי, כאשר סוד כוחן המשתיק הוא בעצם ההגשה, הכופה על הנתבע להתגונן על כל הכרוך בכך.
יפים לעניינו הדברים שנאמרו בעניין בע"א 7426/14 פלונית נ' עו"ד אורי דניאל (2016, פורסם בנבו), ע"י כב' השופט עמית:
" שאלות מדיניות: שימוש בתביעות לשון הרע לצורך הרתעה או הפחדה – שיקול מדיניות נוסף שעלינו לשוות לנגד עינינו, והוא משתלב היטב בדברים שכבר נאמרו על-ידי, נוגע לחשש שהגשת תביעת לשון הרע תשמש, לעתים, לא רק ככלי לגיטימי להגנה על שמו הטוב של אדם, אלא כאמצעי להרתעה לא לגיטימית מפני השמעת ביקורת או מפני חשיפת האמת. חשש זה גובר כאשר מי שמגיש את התביעה הוא בעל נגישות קלה יחסית לשירותים משפטיים, בעוד שבעבור מי שהתביעה מוגשת נגדו כרוך ניהול ההתדיינות בקושי, באופן שעשוי להרתיע מפני עמידה על זכויות לגיטימיות…… חשוב שבית המשפט ייתן את דעתו, בכל מקרה ומקרה לפי נסיבותיו, לשאלה האם תביעת לשון הרע שבפניו היא תביעה שמטרתה היא אך הגנה על השם הטוב או גם אמצעי להרתעה ולהפחדה מצדו של מי שיש לו נגישות עדיפה למשאבי משפט. יש מדינות שבהן החשש מפני השימוש לרעה בתביעות לשון הרע הוביל אף לחקיקה ספציפית המאפשרת נקיטת הליכים מיוחדים של מחיקה על הסף או סנקציות אחרות – כך נעשה ביותר ממחצית מדינות ארצות הברית וגם בחלק מן הפרובינציות של קנדה. אכן, השימוש בכלי זה ידוע במיוחד בכל הנוגע להרתעת אנשים מפני מתיחת ביקורת על אנשי ציבור או תאגידים עסקיים (ראו: תמר גדרון "מפת תיירות הדיבה העולמית ודיני לשון הרע בישראל" המשפט טו 385, 445 (2010); שחר טל "אימת הדיבה: מפת התמריצים להגשת תביעות SLAPP בישראל" משפטים מה 515 (2015))."
בת"א (מחוזי ת"א) 18029-02-11 אור-סיטי נדל"ן בע"מ ואח' נ' טבקמן ואח' [פורסם בנבו], 07.07.2011 נפסק:
"אכן, ככלל, יש למגר מן השורש תביעות בלתי כנות, ואין לאפשר לתביעות שהופכות את בית המשפט לכלי משחק אסטרטגי, לחצות את סף ההיכל ולבוא בשעריו. מתפקידו של בית המשפט לברר סכסוכים אמיתיים בין אדם לחברו ובין האזרח לרשות, להבדיל מתביעות המוגשות ע"י גופים חזקים עתירי ממון, כנגד יריביהם דלי האמצעים, בעילה מפוקפקת כלשהי, מתוך מטרה מכוונת ללחוץ עליהם לחזור בהם מדרישות צודקות, רק מחמת חוסר יכולתם לממן הגנה משפטית כנגד תביעה בסכומים "כבדים".
חופש הביטוי הוא מהחשובים שבזכויות האדם. הזכות להתבטא באופן חופשי ולהשתתף בשיח האזרחי היא מהתנאים לקיומה של חברה דמוקרטית. תביעת השתקה אינה מאיימת אך ורק על חופש הביטוי של הנתבע הספציפי, אלא היא עשויה לגרום לכך שמשתתפים רבים אחרים בשיח הציבורי "יכנסו" בעל כורחם למעגל ההרתעה, וימנעו מלצאת נגד התובע. כלומר, ה"אפקט מצנן" שנוצר, יש בכוחו להשפיע על כל מי שעשוי לשקול בעתיד למתוח ביקורת על אותו התובע, ולא רק על הנתבע הבודד.
אפקט ההרתעה פועל ביתר שאת על אזרחים בודדים, כמו למשל פעילים חברתיים או בלוגרים, המעוניינים להתבטא בפלטפורמות ציבוריות למיניהן, ואין מאחוריהם את הגיבוי המשפטי והכלכלי שמספק, למשל, עיתון לעיתונאים עובדיו. לפיכך, אותו "אפקט מצנן", בהחלט עלול גם להטות ולהשפיע על פרסומי העיתונות החוקרת והמדווחת, והשלכותיה של הטיה זאת מסוכנות לחופש האקדמי, לשיח הציבורי ולחברה כולה.
בנוסף לנזק הכרוך באפקט המצנן של תביעות השתקה, הן כלפי הנתבע שכנגדו מוגשת התביעה והן כלפי נתבעים פוטנציאליים עתידיים, תביעות השתקה מהוות ניצול לרעה של הליכי המשפט. תביעות השתקה כאלה מטילות נטל כבד על מערכת המשפט, שהיא משאב ציבורי מוגבל ועמוס ממילא. ריבוי התביעות והעומס הלא מוצדק שאלו יוצרות על מערכת המשפט, היה אחת מהסיבות לקידום חקיקת Anti-SLAPP במדינות ארצות הברית, בהצטרף לפגיעה שמהווה תביעת SLAPP בחופש הביטוי ובזכות להליך הוגן.
סוגיית תביעות ההשתקה תופסת תאוצה בתרבות של ימינו. גם כי אין לה ביטוי בחקיקה הישראלית ולא ניתן לסוגיה מענה, אין להקל ראש בהשלכותיה ותוצאותיה הנלוות או המכוונות, הן ניצול ההליך המשפטי בהגשת תביעות סרק והן יצירת ה"אפקט מצנן" האמור.
האם ניתן לסלק על הסף תביעת השתקה בישראל
הגם שאין בחוק הישראלי מנגנון ייחודי מסוג Anti-SLAPP, כזה אשר קיים במדינות ארצות הברית, קיימים בדין כלים אשר עשויים לבוא במקומו, כגון סמכותו של בית המשפט לסילוק תביעות על הסף במקרים של שימוש לרעה בהליכי משפט או של הגשת תביעה קנטרנית וטורדנית לפי סעיפים 41 ו-42 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018 וכן האפשרות לחייב את התובע בהוצאות מרתיעות, על פי הכלל האנגלי של "המפסיד משלם" הנהוג בישראל.
נקבע זה מכבר כי הדין הישראלי אינו מחייב חקיקת Anti-SLAPP בישראל לצורך התמודדות עם תביעות סרק, וכי גם בלי השימוש בדוקטרינת תביעת השתקה, יש בידי בית המשפט כלים למחוק על הסף תביעה מסוג זה בנסיבות המתאימות. ראה דבריו של כבוד השופט סולברג בעניין 2376/08 הוועידה לתביעות חומריות של יהודים נגד גרמניה נ' מרוז:
"עוד טוענת התובעת טענות לגופו של עניין השוללות את החלת הדוקטרינה האמריקנית הנ"ל על הנסיבות דנן, על אופיה של התובעת ומטרותיה, על טיבה ואופיה של הנתבעת 3 כחברה ציבורית, על התנאים להחלת הדוקרטינה, ועוד כהנה וכהנה. ספק אם יש צורך בכל אלה, כי הדין בישראל אינו מכיר בדוקטרינה הזו כפי שהציגוה הנתבעים. חוק איסור לשון הרע אינו מטיל נטלי הוכחה כבדים על תובע כתנאי סף להגשת תביעתו, כדי למנוע תביעות SLAPP. גם הפסיקה בבתי המשפט בישראל לא קלטה דוקטרינה כזו. עם זאת, לא אלמן ישראל, ודומני כי בדין המצוי קיימים האיזונים הנדרשים כדי להתמודד עם תביעות סרק. בהעדר עילת תביעה, או במקום שבו התביעה טורדנית וקנטרנית, ניתן לסלק תביעה על הסף (תקנה 100 לתקנות סדר הדין האזרחי). גם במהלך הדיון שומה על בית המשפט להיות ער לכך, ולסכל מהלכים שתכליתם הכבדה בלבד. אולם נקודת המוצא היא כי אין לשלול מאדם או מתאגיד לתבוע את נזקיו, ובכלל זה נזקי-דיבה".
אמנם בתי המשפט לא ימהרו לסלק תביעות על הסף, אולם במקרים בהם ננקטים הליכים משפטיים כדי להטריד בעל דין בהליך שאינו ראוי והוגן, תוך שימוש לרעה בהליך משפטי, בית המשפט רשאי להשתמש בכלים הדיוניים הקיימים לצורך התמודדות עם תביעת סרק, זאת בכפוף לרוח החדשה המנשבת בתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018. רוח התקנות החדשות ברורה, צימצום וייעול ההליך המשפטי וחיסכון בזמן דיוני יקר וכספי ציבור, וכל זאת תוך עשיית צדק במסגרתו של הליך ראוי והוגן.
