ממשלת ישראל, באמצעות רגולציה ורפורמות כמעט בכל תחומי החקלאות, דורשת מהחקלאים להתאחד ולגדול כדי לשרוד ולהתייעל. החקלאות בעולם המערבי עוברת שינויים דרמטיים בשל שיפורים טכנולוגיים, הגדלת המוביליות, הסכמי סחר, הפחתות מכסים ועוד. בצד כל אלו ישנה הפחתה בתמיכות הממשלתיות, גידול בתחרות והפחתה ברווחיות בחלק גדול מהמגזר החקלאי.
בנוסף, רפורמות המונחתות על החקלאים חדשות לבקרים למשל בתחום איכות הסביבה או רווחת בעלי החיים בענפי, הלול, המדגה והרפתות, מאלצות את החקלאי הבודד והמשק המשפחתי לבחור בין שתי חלופות: או לשלב כוחות עם חקלאים אחרים, או לחדול מהפעילות החקלאית.
אנחנו כמובן מעדיפים שיתאפשר לחקלאים לשלב כוחות ולגדול בשקט, אבל חוק ההתיישבות החקלאית (סייגים לשימוש בקרקע ומים), התשכ"ז–1967, מקשה עליהם לעשות זאת שכן על פי החוק לא ניתן למשל ליצור שותפות בקרקע או ביבול, מלבד אם השותפות היא בין תושבי אותו ישוב והשותפים עובדים במידה שווה. הבנתם נכון. מצד אחד אומרים לחקלאים לגדול מצד שני מקשים או אוסרים עליהם לגדול.
בשל ההכרה ביתרון לגודל ואיחוד כוחות בין חקלאים, ועל מנת לאפשר להם לשרוד את העולם החקלאי של המאה ה-21, יש לאפשר לחקלאים מרחב פעולה ואפשרויות לשותפויות ואיחוד כוחות אף מבלי שהזכויות המהותיות בקרקע יועברו לאחר. לפיכך, יש להבטיח את תיקון חוק ההתיישבות החקלאית (סייגים לשימוש בקרקע חקלאית ובמים) כך שבחוק יצומצמו הפעולות המוגדרות כשימוש חורג בהתאם להצעות חוק שכבר הונחו על שולחן הכנסת בעבר. תיקון חוק ההתיישבות כאמור לעיל יאפשר למשקים חקלאיים רבים לצמוח, להתייעל ולהתחרות בשוק תחרותי מבלי שהמדינה תכביד עליהם. צריך וניתן לטפל בחוק זה במסגרת ההסכמים הקואליציוניים.
