בשנים האחרונות, הממשל התאגידי עומד במרכז השיח הציבורי בתחום התאגידים, והוא מורכב מנושאים של חובות זהירות, ניהול, פיקוח, אחריות, שקיפות, הגנה על בעלי התאגיד, תפקודם וכשירותם של הדירקטורים בסביבה עסקית מורכבת ודינמית, וכד'.
"היות אדם דירקטור אינו רק עניין של כבוד או כיבוד". את הכבוד והכיבוד שבתפקיד הדירקטור החליפו זה מכבר אחריות כבדה וחובת זהירות הרובצות על כתפי הדירקטור מעצם תפקידו והיותו נושא משרה. הזמנים השתנו ומה שהיה לא יהיה עוד. הדירקטור של ימינו אינו יכול עוד להיות בובת חוטים, חותמת גומי או תם שאינו יודע לשאול, אשר ברצותו מגיע וברצותו נעדר מישיבות הדירקטוריון. הדירקטור של ימינו נושא באחריות מקצועית, כפועל יוצא מכך הוא חייב להיות בעל הכישורים הדרושים והיכולת להקדיש את הזמן הראוי לשם ביצוע תפקידו בתאגיד.
בעידן הנוכחי בה תנאי השוק והרגולציה מורכבים ודינמיים, מדובר במשימה מורכבת שלא כל אדם מתאים ויכול לה. בנוסף, על הדירקטור לפעול בתום לב ובאופן עצמאי בשיקוליו, תוך שהוא משווה נגד עיניו את השאת רווחי התאגיד, את טובת הנושים (הספקים בד"כ), העובדים והציבור הרחב. (בתי המשפט פחות ופחות סבלניים כאשר קריסת חברה בה דירקטוריון תיפקד באופן לקוי גרמה נזק לציבור גדול ומעגלים רחבים). לדירקטור סמכויות רחבות ביותר ויחד עם זאת מושתת עליו אחריות כבדה לגורל התאגיד ומהלכיו. הוא נדרש לנווט דרכו ולקבל את החלטותיו בתוך סבך של גורמים ושיקולים משפיעים: רגולציה ענפה, שיקולי מימון, כללי חשבונאות ומידע רב מכיוון התאגיד וסביבתו. לצד זה, עליו לעמוד בלחצים מצד בעלי התאגיד, המנכ"ל, לחצי זמן, ציבורים שונים ומעגלים של "נוגעים בדבר", מכרים וחברים. (כאשר מדובר באגודה של קיבוץ הדברים מקבלים משנה תוקף). מעל כל אלו יש להוסיף כי אנו נמצאים בעידן משפטי של תביעות אישיות כנגד הדירקטורים כאשר, רף הדרישות והנורמות המקצועיות עולה בכל הקשור לחובות האמון, הזהירות והמיומנות של הדירקטורים.
בעידן החדש של הממשל התאגידי, נדרש הדירקטור לנקוט באמצעים סבירים לקבלת מידע הנוגע למהלכי התאגיד וכדאיותם המובאים לאישורו. עליו לפעול לקבלת מידע נוסף אשר לדעתו יש לו חשיבות לצורך קבלת החלטותיו. הוא זכאי ולעיתים חייב לעיין ולקבל חומרים ומידע מהתאגיד או לקבל ייעוץ מקצועי, שאם לא כן, הוא עשוי להפר חובתו ולעשות מלאכתו באופן לקוי. עליו להיות מעודכן ו"להישאר בעניינים" בכל הקשור לפעילות החברה, לתחום עסקייה ולהשפעות החיצוניות העשויות לאיים עליה או להיטיב עמה. הדירקטור צריך לדעת מה קורה בתאגיד, לשלוט במבנהו הארגוני, בשינויים שחלים ובאופן הניהול.
ואחרי כל זאת, יש לזכור כי הדירקטור אינו מנהל את התאגיד. הדירקטוריון מתווה מדיניות ומפקח על המנכ"ל אך הוא אינו מנהל את עסקי החברה. הניהול השוטף של החברה נעשה על ידי המנכ"ל ובעלי התפקידים האחרים. הדירקטור אינו נדרש ואינו יכול להיות בלש או חוקר, והוא נסמך על דיווחיהם של בעלי התפקיד בחברה ועל היועצים של התאגיד בתחומים השונים. במצב הדברים הרגיל, אין לדירקטוריון ייעוץ מקצועי-עצמאי, אלא באותם מקרים מיוחדים בהם ראוי לדירקטוריון לדרוש חוות דעת נוספות ולקבל ייעוץ חיצוני לנושא ספציפי.
ובסוף כל אלו חשוב לראות את התמונה באופן הנכון. כך, לצד העלאת רף חובת הזהירות, הכישורים והמיומנויות המצופים מהדירקטור, עלינו לדעת כי אסור לנו להגיע למצב של הרתעת יתר של דירקטורים. יש להימנע ממצב משפטי בו הדירקטורים חוששים לקבל החלטות, ליטול סיכונים עיסקיים לטובת התאגיד או במילים אחרות יחששו למלא את תפקיד הדירקטור. לצד כל המורכבויות שאנו חווים ומכירים במציאות הזו, בסופו של דבר נראה כי "החלטות מיודעות", כלומר החלטות שהתקבלו תוך נטילת סיכון על סמך מידע מיטבי, לא זו בלבד שיהיו החלטות טובות יותר עבור התאגיד, אלא שהדירקטור יהיה מוגן אף באופן אישי גם אם ההחלטה הביאה בסופו של דבר למהלך עסקי כושל.
האמור במסמך זה אינו מהווה ייעוץ משפטי.
