לאחרונה הונחה על שולחן הכנסת הצעת חוק קרן פיצויים לנזקי הפשיעה החקלאית, התשע"ח–2018 (להלן: "חוק הפיצויים לנזקי הפשיעה החקלאית"). יש לקוות כי נוסח ההצעה מסמן שינוי בכיוון החשיבה של הכנסת, אשר רק לא מזמן הונח על שולחנה את הצעת חוק פיצוי נפגעי אסון טבע (פיצוי בשל נזקים לתשתיות לחקלאות) (תיקון – פיצוי בשל אסונות מעשה ידי אדם), התשע"ח–2017) (להלן: "חוק פיצויים לנזקי אסון טבע").
בהצעת חוק פיצויים לנזקי אסון טבע, ביקשה הכנסת לקבוע כי נזקי פשיעה חקלאית יהיו משולים לנזקי אסון טבע מה שיוביל לפיצויי החקלאי הניזוק. מילים אחרות, עמדת הריבון הנה כי פשיעה חקלאית היא למעשה גזירה משמיים, כמו גשם הגורם נזק לחקלאי ועל כן הנזק בר פיצוי.
מנגד, הצעת החוק הנכחית ("חוק הפיצויים לנזקי הפשיעה החקלאית") כבר מאוזנת יותר ומכוונת לפיצוי בגין פשיעה חקלאית. עבירות המוגדרות בחוק העונשין עשויות לגרור פיצויי בתנאים מסויימים.
להלן עמדתנו באשר לתיקונים הדרושים בהצעת חוק הפיצויים לנזקי פשיעה חקלאית:
ראשית ומעל הכל, כובד המשקל של המדינה כריבון צריך להיות על אכיפה, ענישה והחלת ריבונות של השלטון בכל השטחים החקלאיים ובכלל. המשמעות של חקיקת פיצוי לחקלאים בגין נזקי הפשיעה החקלאית הנה הודאה באובדן ריבונות וביטחון של האזרח. לא ניתן להשלים עם מצב זה.
בעניין זה, דברי ההסבר של הצעת החוק מדברים בעד עצמם: "מטרתה של ההצעה היא לפצות את החקלאים על נזקם, וכן לתמרץ את המשטרה והפרקליטות להשקיע משאבים באכיפה ובמיגור התופעה". פיצוי לחקלאים על מנת לתמרץ את המשטרה והפרקליטות זה דבר שמדינה לא יכולה להעלות על דעתה. אם יש בעיה צריך לפתור אותה בנחישות ובזרוע נטויה.
סעיף 2 לחוק מורה כך: "מוקמת בזה קרן פיצויים לנזקי הפשיעה החקלאית; תקציב הקרן ימומן מאוצר המדינה ומקנסות שהטיל בית המשפט לפי סעיף 384א(2), 448 או 460 לחוק העונשין, ובלבד שהעבירה, כולה או מקצתה, נעברה נגד נכס חקלאי".
סעיפי העונשין המוזכרים לעיל, הנם עבירות של איומים, הצתות וגניבות במשקים חקלאיים. הקנסות שבתי המשפט בישראל הטילו על עברייני הפשיעה החקלאית בסעיפים אלו בשנה האחרונה נעים ברובם בין מאות שקלים לאלפים בודדים. המשמעות הנה כי ככל שהחקיקה והפסיקה לא ישנו את גובה הקנסות, תקציב המדינה הוא שיצטרך לשאת בעלויות הקרן, דבר שככל הנראה יצמצם את יכולות הפיצוי שלה. על כן, במקביל לקידום הצעת חוק זו, יש לטפל בחקיקה בהיקף הקנסות המושתים בעבירות המנויות לעיל.
בנוסף, הנוסח המוצע טומן בחובו מכשולים ובירוקרטיה אין סופית בפני החקלאי הניזוק בבואו לתבוע פיצוי מהמדינה, דבר אשר יקטין את התמריץ שלו להגיש תלונה ולנהל הליך של תביעת הנזק ולמעשה יהפוך את החוק לאות מתה.
סעיף 4 מורה כי הזכות לפיצויים, מוקנית ובלבד שבין היתר אין ביד החקלאי לתבוע פיצויים מאת מבטח או אדם אחר… . לא מן הנמנע שהקרן תבקש מיצוי הליכים נגד אותו "אדם אחר" מה ששוב יגביל ויכשיל את מטרת החוק.
בסעיף 7(א) נאמר כי אם הוגשה תביעה לפיצויים, יחליט המנהל בדבר זכותו של הניזוק לפיצויים, שיעורם ודרך תשלומם וכן, בדבר שיקום הנזק, והוא רשאי להתנות את תשלום הפיצויים בשיקום הנזק. הודעה על החלטת המנהל תועבר בתוך שישה חודשים מיום הגשת התביעה.
וזה לא הסוף. הפיצויים שייקבעו בהחלטה ישולמו לחקלאי תוך שלושים יום מיום ההודעה על ההחלטה; אולם, אם הותנה תשלום הפיצויים בשיקום הנזק, ישולם סכום הפיצויים שנקבע תוך שלושים יום מיום שהוכח, להנחת דעתו של המנהל, כי הניזוק החל לבצע פעולות לשיקום הנזק. הסעיפים המתוארים לעיל, טומנים לחקלאי לא מעט בעיות בעתיד ובעיקר תלות ברצונו הטוב של הפקיד שיעמוד מולו. יש לקוות שאם נוסח החוק לא ישתנה הפקיד יהיה "מהצד הנכון של המחרשה".
בסופו של יום נראה כי טוב תעשה המדינה אם תפעל ביד קשה וללא פשרות באמצעות כל גורמי האכיפה על מנת למגר את הפשיעה החקלאית. מנגנוני הפיצויי המוצעים חדשות לבקרים בעיתיים מבחינה ערכית, לא כל שכן בהיבט ריבונות השלטון, הסדר הציבורי שאמור השלטון לדאוג לו, והפגיעה בביטחון האזרחים והחקלאים. יש לשנות את החקיקה בתחום הענישה ולייצר מענה בדמות מאסרים וקנסות כבדים על עבירות הפשיעה החקלאית.
יש לזכור – החקלאות שומרת על קרקעות המדינה ועל המדינה לייחס לכך חשיבות עליונה אחרת הריבונות והשליטה בשטחים הפתוחים תאבד. חרף זאת, אם כבר הוחלט לפצות חקלאים, ראוי כי מנגנון הפיצוי יהיה פשוט יותר ונגיש יותר לחקלאים אחרת לא יעשה בו שימוש.
