האם יש הגנה על פרסום לשון הרע באסיפת הקיבוץ?

האם עומדות למפרסם לשון הרע באסיפת הקיבוץ, ההגנות הקבועות בסעיפים 13(5) ו 15(5) לחוק איסור לשון הרע? בהתאם לסעיפים אלו, פרסום הנעשה במסגרת דיון שיפוטי, ייהנה מהגנת החוק. ישנם הטוענים שיש לראות במוסד האסיפה כמסגרת דיונית "מעין שיפוטית" וכפועל יוצא מכך יש להחיל על דברים הנאמרים בה, כחוסים תחת ההגנה השמורה לדברים הנאמרים במסגרת דיון שיפוטי.

בפסק דין שניתן לאחרונה בבג"ץ 1769/21 ישי פיין נ' רשם האגודות השיתופיות, אישר בית המשפט העליון את פסק דינו של עו"ד גיל עוז אשר שימש כבורר בין הצדדים (פיי ובוכניק), אשר קבע, בין היתר כי אסיפת החברים אינה מהווה מסגרת "מעין שיפוטית" ולכן דברים הנאמרים בה אינם יכולים לחסות תחת הגנת סעיף 13(5) לחוק המורה כי "לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי .. פרסום ע"י שופט, חבר של בית דין דתי, בורר, או אדם אחר בעל סמכות שיפוטית או מעין שיפוטית על פי דין, שנעשה תוך כדי דיון בפניהם או בהחלטתם, או פרסום על ידי בעל דין, בא כוחו של בעל דין או עד, שנעשה תוך כדי דיון כאמור".

הפוגע (המפרסם) ברוב המכריע של המקרים אינו נושא בתפקיד שיפוטי או מעין שיפוטי, או בעל סמכות שיפוטית כלשהי, והדיון באסיפה לא נעשה בפניו ככזה או לפי החלטתו. כמו כן הפרסום לא נעשה על ידו כבעל דין בהליך שיפוטי כלשהו. בנוסף, אסיפה אינה דיון שיפוטי ולרוב אינה בעלת מאפיינים שיפוטיים כלשהם.

יש לומר, ההגנה הנזכרת בסעיף 13(5) – "תוך כדי דיון", רחבה בהקשר זה שהיא חוסה אף על דברים הנאמרים כחלק מ"הדיון" ובמסגרתו, אפילו לפניו ולאחריו למשל על כתבי טענות ובכל צעד ושלב הננקט בקשר עם ההליך המשפטי והדיוני (ראה ע"פ (ת"א) 1181/83 מאיר זיו נ' מדינת ישראל, פ"מ תשמ"ח(1) 224).

במקום אחר קבע בית המשפט העליון כך: "החיסוי הניתן על פי סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע משתרע על כל צעד הננקט בקשר עם ההליך בכל שלב משלביו השונים, לרבות כל פניה בכתב ומסמך הנדרש במהלך הרגיל של המשפט והמשמשו כהלכה". (ע"פ  364/73 שלמה זיידמן נ' מדינת ישראל פ"מ כח(2) 620).

בת.א. (י-ם) 7101/02 ביתי יבנה, עמותה רשומה נ' משיח כרמלה, (פורסם בנבו) 2.9.2004: נקבע כך: "סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 (להלן: "החוק") קובע באופן חד משמעי כי בגדר רשימת הפרסומים שלא ישמשו עילה למשפט פלילי או אזרחי נכללים דברים שנאמרו במסגרת דיון משפטי (וראה בהרחבה א' שנהר, דיני לשון הרע, עמ' 197 והאסמכתאות המופיעות שם). ההלכה אף הרחיבה את משמעות המושג "דיון" ומתחה אותו מראשיתו ועד סופו, כך שהוא חולש גם על כל המתרחש במסגרת ההליך, החל מכתבי הטענות והבקשות למיניהן וכלה בסיכומים שבכתב (ר"ע 176/86 פלונית נ' פלוני פ"ד מ(2), 497). גם דברים שנאמרו מחוץ לכותלי בית המשפט, למשל במסגרת משא ומתן הקשור להליך, או דברים שנכתבו במסמכים שהוכנו להליך, למרות שלא הוגשו בסופו של דבר כראייה בהליך, נכללים במסגרת המושג "דיון" (ע"פ 364/73 זיידמן נ' מד"י, פ"ד כח(2), 620; ע"פ (ת"א) 546/92 דורון נ' עו"ד טריינין גורן, פ"מ תשנ"ד(1),441)."

בעניין זה ראה גם ת.א. (טב') 15461-08-11 מאורי אלפונסו נ' ישי פיין (פורסם בנבו) 17.2.12.   בת.א. (נצ') 40354-07-12 דורית שדמה לוי נ' דניאל כהן נקבע כך: "תכלית הסעיף הנ"ל, להגן על האינטרס הציבורי שהמשתתפים בהליכים משפטיים יוכלו להתבטא ללא מורא ומבלי שיהיה עליהם לשקול כל מילה ומילה הנאמרת או נכתבת במסגרת הליכים אלו. אף שניתן היה לטעון ש"תוך כדי דיון" הכוונה הינה לחסינות מוחלטת במהלך דיון בבית המשפט, פירשה הפסיקה את הסעיף באופן שלכאורה החסינות המוענקת לפרסום "תוך כדי דיון" מתייחסת למקרים שבהם יש זיקה בין הפרסום לדיון. הפסיקה קבעה כי "תוך כדי דיון" חל גם על הליכים ומכתבים שנעשים בקשר לדיון, גם אם לא במהלך הדיון המשפטי בבית המשפט עצמו, ובכך הרחיבה מחד את החסינות, אך מאידך החילה אותה גם על הליכים נוספים מעבר לדיון בבית המשפט, תוך יצירת זיקה בין הליכים אלו לדיון המשפטי".

ובהמשך: "אם-כן, ההגנה שמעניק הסעיף הנ"ל משתרעת לא רק על דברים הנאמרים תוך כדי דיון באולם, אלא גם על פרסומים שונים המשמשים את הצדדים במסגרת המשפט, ולרבות כתבי בי דין ואף תצהירים וחוות דעת".

ברע"א 43/11 הרם נ' זקס (פורסם בנבו) 28.8.11, נקבע שוב כי בפסיקה נתקבלה פרשנות מרחיבה לגבי החסינות שנקבעה בסעיף 13(5) הנ"ל, וכי הנה חלה אפילו על מכתב התראה הנשלח לפני תחילת ההליך המשפטי. הדברים נכונים אף באשר לסיכומים בכתב ואף נקבע כי "דיון" ראשיתו למן פתיחת ההליך והוא חולש על כל המתרחש במסגרת אותו הליך, כולל כתבי הטענות, הבקשות למיניהן. (ראה ר"ע 176/86 פלונית נ' פלוני, פ"ד מ(2) 497, מפי כבוד השופטת בן-פורת). יוצא כי למרות שנוסח הסעיף צומצם לחסינות "תוך כדי דיון" פורשה המילה "דיון" במובן רחב מבחינת הזמן והמקום וראתה "בדיון" גם הליכים משפטיים הקשורים לדיון המשפטי, גם אם נעשים בעל-פה ולא בכתב וגם אינם מתוחמים באולם בית המשפט.

מכל האמור עד עתה ניתן להסיק כי סעיף 13(5) חוסה באופן רחב על הליך משפטי ו/או דיוני שיפוטי וכל הנוגע והמוכן עבורו: בקשות, כתבי טענות, תכתובות וכד' בפסקי דין שונים הדברים באים לידי ביטוי (ר' גם תא (פ"ת) 51130-11-14  מאיר אשואל נ' קיבוץ גבעת השלושה (פורסם בנבו) 21.3.2018 ; תא (נת') 29921-07-15 טלי חדד נ' עו"ד יאיר בוסי (פורסם בנבו) 7.2.2018) ; תק (חד') 20470-05-15 חנן גרין נ' יצחק (איציק) דותן (פורסם בנבו) 20.2.2016)

אלא מה, בד"כ קיום אסיפה והדיון במהלכה אינו נכלל ואינו קשור לכל הליך או דיון משפטי אשר נועד לחסות בצל הגנת סעיף 13(5) לחוק. (ר' האמור למשל בת.א. (נצ') 40354-07-12 דורית שדמה לוי נ' דניאל כהן).

ועוד, לאור מאפייני מוסד האסיפה, הרי שאם נחיל את ההגנה האמורה לעיל על הנאמר בה, כל חבר יוכל לומר באסיפת הקיבוץ את אשר על ליבו על כל חבר אחר ללא כל סייג, ולחסות תחת הגנת סעיף 13(5) לחוק, אשר אינה דורשת אף את דרישת תום הלב. מצב זה הנו בלתי ניסבל. האסיפה היא מרחב ציבורי קהילתי שבהעדר שמירה על "שפיותו" וכבודו, יהפוך בנקל למתחם עויין בו כל אדם יכול לפגוע ולרמוס בנקל את כבודו ושמו של רעהו, ללא כל מסגרת או כלל אליה מכוון כאמור סעיף 13(5) כאשר הוא מדבר על דיון משפטי.

איזה "דיון משפטי" הוא זה בו הצדדים אינם יודעים או מבינים כלל כי הם צדדים לדיון משפטי, מהי המחלוקת? בפני איזה סכסוך חלילה עומדים הם? האם זכאים הם לייצוג? האם עליהם לנהוג כך או אחרת, ומהם הכללים? ובפני מי המה עומדים למשפט ? ומיהו היושב בדין ? אילו זכויות להם? חובות? וכך הלאה והלאה… .

אף האמור בחלק מתקנוני האגודות כי האסיפה הכללית רשאית לדחות בקשות ולקבל החלטות ללא הנמקה מרמזת כי האסיפה "רחוקה" מאוד מלהיות הליך שיפוטי שכן מושכלות ראשונים בהליך שיפוטי הם כי ההחלטה תהיה מנומקת. (ראה למשל תקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 ; חוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984 ; חוק לתיקון סדרי המינהל (החלטות והנמקות), תשי"ט-1958).

ועוד יוזכר בעניין זה כי רשות ציבורית מחוייבת בהנמקת החלטותיה (ראה בש"פ 3810/00 גרוסמן נ' מד"י, תק-על 2000(2) 1478 (2000)). ויותר מכך, רשות שיפוטית חייבת לנמק החלטותיה. ההנמקה היא חלק מהותי ובלתי ניפרד מההכרעה וההחלטה (ראה ע"א 365/81 אזולאי נ' לביא, פ"ד לח(4) 125 ; רע"ב 3019/98 מד"י נ' ארזי, פ"ד נב(2) 743, 749 ; רע"א 8996/04 שכטר נ' נציגות הבית המשותף, פ"ד נט(5) 17 ; ע"א 55/48 בלוך נ' מילר, פ"ד ב 208). מהאמור לעיל עולה כי דיון באסיפה אינו יכול להיקרא ולהיחשב כהליך משפטי החוסה תחת סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע.

יש להוסיף, כי בתקנוני הקיבוצים השכילו החברים להגדיר היטב מנגנון משפטי (סעיף בוררות) לדיונים והליכים משפטיים אשר במסגרתם נראה דווקא כי יכול ותעמוד הגנת סעיף 13(5) לחוק. בהמשך לכך, הרי שלו החברים היו מעוניינים להגדיר את האסיפה כהליך שיפוטי, לא מן הנמנע כי היו עושים זאת והיו יוצרים את הכללים לכך. משלא עשו כן, הרי שאין לקרוא לתוך התקנון את מה שאין בו.

סיכומו של דבר לדעת הכותב, ניתן לומר כי על פי רוב האסיפה אינה משמשת או מיועדת לשמש כערכאה שיפוטית או דיונית, על כן לא יחולו על דברים הנאמרים בה ההגנות הקבועות בסעיפים 13(5) ו 15(5) לחוק איסור לשון הרע.