לפשיעה החקלאית פנים רבות – חיתוך גדרות בקר; שריפת ציוד חקלאי; גניבות; סחיטה (פרוטקשן); אלימות; גרימת נזקים במזיד לציוד ומה לא. לכל אלו מצטרפת כעת "עונת השלפים".
בעונה זו עדרי הבקר נכנסים לחלקות החקלאים שלאחר הקציר, על מנת לקבל מזונם משדות השלף. המזון מצוי בשדה בשפע ובעלי הקרקע לרוב אינם מפסידים דבר מכך שעדרי הבקר ניזונים מהשלף, בבחינת "זה נהנה וזה לא חסר".
אלא שכאן מתחיל "המערב הפרוע". בעלי עדרים עבריינים מובילים ומכניסים בכוח, ללא רשות וללא אישור את עדרי הבקר שלהם לשדות השלף של החקלאים תוך שהם חותכים את גדרות השדה ומעבירים בתוך זמן קצר מאות ראשי בקר לשדה לא שלהם לצורך הזנתו.
המפסידים הגדולים הם אותם חקלאים בעלי עדרים, שומרי חוק, אשר סיכמו מבעוד מועד עם בעל השדה כי יזינו בו את עדריהם, ופתאום מוצאים עצמם ללא מענה, חשופים להפסדים והוצאות כבדות ולא מתוכננות בשל רכישת מזון חלופי.
המאבק בפשיעה החקלאית אינו יכול להתמצות בניסיונות שמירה ונוכחות מוגברת בשטח. החקלאים צריכים להיות יצירתיים ולפעול גם במישור המשפטי והכלכלי כנגד העבריינים.
טרם "עונת השלפים" בעלי השדות צריכים לחתום על הסכם רעיה בלעדי לפרק זמן מוגדר בשדותיהם מול בעלי העדרים בהם הם חפצים. במקרה זה, אם יחדור עדר בקר "עברייני" לשדה השלף, עשויה לצמוח לבעלי העדרים עמם נחתם ההסכם עילת תביעה כנגד מפרי החוק (זאת על אף שהשדה אינו בבעלותם) בגין הנזק שנגרם להם.
על המאבק בפשיעה החקלאית להיות יצירתי ומגוון. לא ניתן להסתפק בשמירה, תצפית ונוכחות בשטח. על העבריינים ללמוד כי על פשעים חקלאיים משלמים מחיר כבד והוא משולם מהכיס הפרטי.
