"הכלכלה הכחולה" בישראל הייתה חלק משמעותי בקידמה החקלאית – טכנולוגית של ישראל בכל הקשור לניצול משאבי הים לפיתוח חקלאות ימית. בחוות הדגים בים התיכון, הצעידו קדימה מחקר, פיתוח וחדשנות כחלק מהמאמץ הכולל לחיזוק הביטחון התזונתי והצמיחה שלנו. היה זה ענף עתיר ידע וטכנולוגיה, שמטרתו לספק דגים טריים ובריאים לאזרחי מדינת ישראל. "תשתית לאומית" בהתהוות להיות מרכיב מרכזי בחוסנה הלאומי של ישראל. זה היה ענף צעיר ומתפתח המכונה "ענף ינוקא". הענף הוכר במסמכי מדיניות ממשלתיים ומחקריים כענף אסטרטגי בעל פוטנציאל רב אשר במסגרתו ניתן יהיה להגדיל משמעותית את האספקה המקומית ולנצל את הים כמשאב לייצור מזון במדינה שהשטח בה מוגבל.
חשיבות ענף ייצור הדגים המקומי הפכה קריטית עוד יותר נוכח המשברים הפוקדים את מדינת ישראל והעולם בשנים האחרונות: מגפת הקורונה, משבר האקלים, משברים גיאופוליטיים, מלחמת רוסיה אוקראינה, משבר לוגיסטי עולמי של שינוע סחורות, מלחמה ומשברים ביטחוניים, העובדה שישראל הנה מדינת אי וכד'. כל אלו הופכים את ענפי הייצור המקומי בישראל, כמו גם במדינות אחרות בעולם, לבעלי חשיבות עליונה.
אז איך קרה שבתוך זמן כה קצר מהשקת הרפורמה בחקלאות (ביטול מכסים), קרס וחוסל כמעט לחלוטין ענף החקלאות הימית בישראל? ומדוע ביטול המכסים לא היטיב ולא התגלגל לכיסו של הצרכן? התשובה פשוטה: במשק ריכוזי, כללי השוק החופשי לא עובדים כראוי ודרושה התערבות של המדינה, דרושים תיקונים והשגחה. מילים אחרות דרושה מנהיגות ודרוש אומץ לומר ולעשות את הדבר הנכון גם אם זה לא פופולארי.
כשהאוצר פרסם את צווי ביטול המכס, יצרן הדניס התורכי העלה את המחיר בהתאם. הוא הבין שיש לו מרווח נוסף, בשיעור הפחתת המכס, להנות ממנו. באותו הרגע, עוד לפני שהדגים הגיעו לארץ, קרסה הרפורמה. מרגע זה, התמיכות ויתר הגזרים ומרכיבי הרפורמה לא הועילו לצרכן. הרפורמה קרסה, החקלאות הימית קרסה, הצרכן נשאר בלי כלום ורק היצרן בחו"ל והרשתות בארץ הרוויחו מהעניין. מיותר לציין כי המדינה הפסידה מכך ושוב השוק החופשי בישראל כשל.
ההתנהלות הזו מנוגדת למגמה העולמית הנוכחית הדוגלת בחיזוק, תמיכה והגדלת הייצור המקומי. הדברים חמורים עוד יותר בשל העובדה שהחלטה עם משמעויות אסטרטגיות כזו, לא התקבלה על בסיס עבודת מטה סדורה, או בהסתמך על תשתית מקצועית רחבה של הגורמים הממשלתיים והמקצועיים הנוגעים לעניין, כל שכן ללא שיקולים עדכניים הנוגעים למשברים הגלובליים העכשוויים. מילים אחרות, הליך ביטול המכסים בוצע בהעדר בסיס מקצועי תוך סיכון אזרחי מדינת ישראל.
עד כמה שקשה להאמין, משרד החקלאות האמון על החקלאות הישראלית ובטיחות המזון, כלל לא עסק ודן בנושאים אלו טרם ההחלטה על רפורמת ביטול המכסים. בכל הנוגע למשרד האוצר, צו ביטול המכסים ניתן בהעדר תשתית מקצועית ומבלי לשקול את השפעותיו על המשך קיומם של ענף החקלאות הימית. מבלי לבחון חלופות, לקחת בחשבון כלל את המחסור העולמי בדגה, להתייחס להשפעות משבר הקורונה, מלחמת רוסיה אוקראינה, משבר עלויות הייבוא והלוגיסטיקה ומעל הכל, מבלי להתחשב בסוגיית בטחון המזון.
בעוד שבישראל קרס הענף בעקבות ביטול המכסים, בנורווגיה למשל פותחה תכנית תמיכה בחקלאות הימית במקביל לפתיחת השוק ליבוא, מה שאפשר לה לשמור על יציבות ולקדם תחרותיות. הממשלה הנורווגית נקטה במספר צעדים לשמירה על יציבות הענף: רגולציה ופיקוח קפדניים על פעילות החקלאות הימית, תמיכה במחקר ופיתוח לשיפור היעילות והקיימות של הענף, ניהול בר-קיימא (פיתוח שיטות גידול המפחיתות השפעה סביבתית שלילית), תמיכה כלכלית ע"י הענקת סובסידיות ותמיכות כלכליות לחקלאים, קידום הסכמי סחר המאפשרים ייצוא נרחב של תוצרת החקלאות הימית, מה שמבטיח שווקים יציבים ומגוונים לתוצרת. צעדים אלו סייעו לנורווגיה לשמור על יציבות וצמיחה בענף.
בישראל עתה דרוש שיקום. הממשלה תצטרך להשקיע מחדש בחקלאות המים, לפתח אותה ולתמוך בה באופן מאסיבי על ידי הסרת חסמים ומתן תמיכות כדי שתצמח ותגדל בנפח הייצור שלה.
עלינו לחזור ולהידרש לפיתוח הענף כחלק מתוכנית ימית אסטרטגית לישראל. יש להכיר בחשיבותו כמרכיב אסטרטגי לאספקת מזון וביטחון תזונתי, מה שיוביל לשימוש נכון במשאבי הים לשם הפחתת התלות בייבוא והגברת הייצור המקומי. יש להסיר חסמים של תכנון ורגולציה, ולספק תשתית מתאימה לחקלאים, לרבות תמיכה במחקר ובחדשנות טכנולוגית כדי לשפר את יעילות וקיימות הענף. במקביל יש לטפל בריכוזיות במשק הישראלי באופן אמיץ ויצירתי, שם נמצא הפתרון עבור החקלאי והצרכן הישראלי. רק כך יוכל הייצור המקומי להתחרות בייבוא בשנים הבאות.
