סעיף 16 לפקודת מחלות בעלי חיים [נוסח חדש], התשמ"ה-1985 (להלן: "פקודת בעלי חיים") שעניינו "פיצויים בעד המתה" קובע כי אוצר המדינה ישלם לבעלו של בעל חיים שהומת לפי הפקודה פיצויים בהתאם לשוויו של בעל החיים.
סכום הפיצוי המירבי בגין כל בעל חיים נקבע על ידי שר החקלאות בהודעת מחלות בעלי חיים (תשלום פיצויים), תשס"ח – 2008.
כשמתקבל פיצוי ממשרד החקלאות בהתאם להוראת סעיף 16 הנ"ל בגין המתת הפרות והעגלות על פי הפקודה, ניתן לבדוק האם מעבר לפיצוי שהתקבל כאמור, קיימת עילת תביעה כנגד המדינה בגין הנזקים הנוספים אשר נגרמו ונגרמים לכם כתוצאה מאירוע השחפת וההסגר שנדרש בגינו, לרבות בגין אי אכלוס הרפת בפרות חדשות, שפיכת חלב ועוד.
בפקודת בעלי החיים ישנה התייחסות לתביעת פיצויים נגד המדינה או עובדיה בשל מעשים שנעשו על פי הוראות הפקודה, קרי מעשים שנעשו במסגרת סמכותם כאמצעים לבלימת המחלה. ההתייחסות לתביעת פיצויים, מעבר לפיצוי האפשרי על פי סעיף 16 כאמור, הינה בסעיף 24 לפקודת בעלי חיים שכותרתו "סייג לתביעה" אשר קובע לעניין זה כדלקמן:
"לא תהיה עילת תביעה נגד המדינה או נגד מי מעובדיה על מעשה שנעשה בתום לב לפי הוראות פקודה זו או לפי הוראות ביצוע, ובפרט לאמור בפקודה זו, לא ישולם פיצוי בשל מעשה שנעשה לפיה אלא אם כן הורה שר החקלאות אחרת".
על פי הסעיף האמור יש למדינה חסינות מפני תביעה על מעשה שנעשה בתום לב. בפסיקת בתי המשפט ישנה התייחסות להוראת סעיף 24 לפקודת בעלי החיים ובת.א. (מחוזי – ב"ש) 13266-03-15 יפה יונה נ' מדינת ישראל משרד החקלאות מיום 13.12.20) קובע ביהמ"ש לעניין זה כך :
" עיון בסעיף 24 לפקודה מעלה כי לא ניתן יהיה לתבוע את הנתבעת, על נזקים שנגרמו תוך כדי הפעולה לצורך תכלית הפקודה. לדוגמא, במהלך התקופה שבה היה העדר בהסגר, ניתן צו לפי הפקודה להשמדת חלב. הנזק שנגרם הינו שווי החלב. המגדלים אינם יכולים לתבוע נזק זה שהרי היה חלק ממהלך הדברים על מנת לעצור את התפרצות המחלה והפצתה. כך לצורך הדוגמא, הוראת ההסגר משמעה גרימת נזק שכן ישנם הוצאות קבועות דוגמת האכלת ראשי הצאן כמו גם הוצאות קבועות אחרות כמו מים חשמל וכו' אולם מאידך אין הכנסות ולא ניתן לתבוע נזקים אלו בשל הוראת סע' 24. זאת, להבדיל מאי מעשה, מחדלים ואי ביצוע הוראות לפי הפקודה, שסע' זה אינו פותר את הנתבעת מהם, כפי שבענייננו, לא ביצעו נציגי הנתבעת את הנדרש ומתחייב לפי הנוהל"
בת"א (תל אביב-יפו) 15207-96 גרף יואב נ' שילוח אלי מיום 24.05.01, נדונה אחריות המדינה על פי סעיף 24 האמור ונקבע כי אכן על פי הסעיף ניתנת חסינות ככל והמעשים נעשו בתום לב, אולם במקום בו ישנה רשלנות יש לבחון את היקפה ומשקלה של הרשלנות על פי הוראות חוק נוספות ובהן חוק הנזיקין האזרחיים (אחריות המדינה) תשי"ב- 1952.
לעניין חיוב המדינה ברשלנות קובע חוק הנזיקין האזרחיים (אחריות המדינה), תשי"ב – 1952, בסעיף 2 כי " דין המדינה, לעניין אחריות בנזיקים, כדין כל גוף מואגד, פרט לאמור להלן בחוק זה" כן נקבע בסעיף 3 לחוק כי "אין המדינה אחראית בנזיקים על מעשה שנעשה בתחום הרשאה חוקית, או בתום לב תוך שימוש מדומה בהרשאה חוקית; אולם אחראית היא על רשלנות שבמעשה."
לאור הוראות חוק הנזיקים האזרחיים קובע בית המשפט בעניין גרף יואב הנ"ל כך: "משמע, מנגד להוראת סעיף 24 לפקודת מחלות בעלי חיים, בא חוק הנזיקין האזרחיים ומשמיענו כי למדינה אחריות בנזקים אשר נגרמו ברשלנותה עקב "מעשה" או "מחדל" שנעשו או נגרמו, ואשר היתה צפיות עימם כי הללו יגרמו לנזק שארע.
לעניין זה, הולכה ומתרחבת מגמתה של הפסיקה האחרונה על פיה תחויב המדינה, בנסיבות מוצדקות, בפיצוי בנזיקין, אף אם קיימת הוראת חוק מקבילה בצד חוק הנזיקין האזרחיים דנן, אשר לאורה טוענת המדינה להעדר אחריות בנזיקין"
עוד נקבע בפסיקה לעניין מעמדו של סעיף 24 לפקודת בעלי חיים, כי אין ליתן פטור מלא וגורף למדינה בעטיו של סעיף זה, וכל מקרה יישקל לנסיבותיו, לאור העקרון המנחה בחוק הנזיקין (אחריות המדינה).
בת.א. 2884/98 אלכסנדר זייד נ' מדינת ישראל – משרד החקלאות, בבית משפט השלום בנצרת נדונה תובענה לעניין התפרצות "מגיפת דבר הצאן" בצפון הארץ כאשר התובע טען כי משרד החקלאות בחר שלא לחסן עדרים מסויימים מפני מחלה זו, אשר התפרצה וגרמה לתמותה בעדרו. בית המשפט, הגיע למסקנה כי הנתבעת התרשלה באי חיסון העדר, וכי למרות קיומו של סעיף 24 לפקודת בעלי החיים חייב את המדינה באחריות בנזיקין וקבע כי יש לראות בסעיף 24 כמעניק חסינות מפני מעשים, אך לא מפני מחדלים – וכן יש לבחנו לאור קיום אינטרס הפרט הגלום בחוק יסוד: כבוד האדם וחרותו והוא, בין היתר, ההגנה על קניינו של אדם.
בית המשפט קבע כי יש לפרש את הוראת סעיף 24 כמי שנותנת בידי המדינה חסינות מפני מעשים, להבדיל ממחדלים, שמקורם בסמכויות הניתנות בידי הנתבעת בפקודה, וכאלה הם רבים. הפקודה רצופה סמכויות, שיש בהם משום פגיעה בקניינו של אדם. המדינה רשאית, לפי הפקודה, לתפוס את מקרקעיו של החקלאי, היא רשאית לערוך בדיקות בבעלי החיים שלו, היא מוסמכת, בנסיבות מתאימות, אף להרוג את עדרו של החקלאי. בנסיבות אלה ראה המחוקק לקבוע, כי מעשים שעושה המדינה על פי סמכות מסמכויותיה שבפקודה – היא לא תיראה אחראית בנזיקין, אם פעלה בתום לב. המחוקק לא קבע בסעיף 24 הנ"ל, כי המדינה תהא פטורה מאחריות נזיקית, אם לא תעשה מעשה אותו היא חייבת לעשות, ואשר הפקודה מסמיכה אותו לעשותו. המחוקק לא פטר את הנתבעת ממחדל שלה, בקשר עם סמכות מן הסמכויות שניתנו לה בפקודה.
לאור כל האמור לעיל, עילת התביעה כנגד המדינה ורשויותיה בגין הנזקים נוספים שנגרמו לחקלאי תוכר רק מקום בו יימצא כי המדינה התרשלה במילוי תפקידיה וסמכויותיה (אי מתן חיסונים במועד, שיהוי בהמתה שגרם להדבקות נוספות, שיהוי בעריכת הבדיקות וכיו"ב) ובשל כך נגרמו הנזקים הנוספים ו/או חלק מהם.
במקרים אלו, ככל ויש בידי החקלאי ראיות לגבי התרשלות המדינה במעשה או במחדל (אי עשיית מעשה) ניתן יהא לבחון קיומו של קשר סיבתי לנזק שנגרם בגין כך והגשת תביעה בשל כך, אחרת על פי הפסיקה הקיימת והוראות החוק, המדינה אינה תחויב בגין הנזקים הנוספים.
