מדיניות הממשלה להפחתת המכסים על ייבוא תוצרת חקלאית לישראל, פוגעת במגזר החקלאי ומאידך, לא מביאה כל בשורה דרמטית לצרכנים, בעיקר בשל המבנה הריכוזי במשק. ההגנה על החקלאות ננטשה לטובת טיפוח בעלי ההון והיבואנים עד שהגענו למצב בו "הגולם קם על יוצרו" וביום 28.10.2019, פרסם משרד הבריאות לתגובת הציבור את טיוטת תקנות הגנה על בריאות הציבור (מזון) (בדיקת משלוח של מזון רגיש), התש"ף – 2019.
עד כמה שזה ישמע מוזר, מטרת התקנות האמורות לעיל הנה להפחית את תדירות הדיגום בנמלים למזון מיובא, מפעם בשלושה חודשים לפעם בשישה חודשים, והכל בשל העומסים האדירים שנוצרו בנמלי ישראל עקב האצת הייבוא חסר הרסן.
ניתן היה לצפות כי על מנת לשפר את הפיקוח ולשמור על בריאות הציבור, במקביל לפתיחת הייבוא יוסיף משרד הבריאות כוח אדם למערך הפיקוח על מנת לעמוד בתדירות דיגום המזון, אבל בשוק חופשי כשהגולם קם על יוצרו, תחילה החקלאים משלמים את המחיר ומיד אח"כ גם הצרכנים.
ואנחנו נשלם גם במזומן אבל גם בבריאות. כשאין מי שיבדוק ויפסול את הדג מסין משום שהוא מלא בפוספטים וחומרים מסרטנים, ואת העגבניה מתורכיה משום שהיא מלאה במי ביוב, אז משלמים בבריאות. ככה פשוט!
עתה לאחר זמן רב התחדד אינטרס משותף של שני מגזרים אשר בכל הקשור לתוצרת החקלאית הופקרו על ידי הממשלה בעשור האחרון, המגזר החקלאי והמגזר הצרכני. במצב שנוצר, הצרכן משלם ביוקר על תוצרת חקלאית מיובאת באיכות ירודה המסכנת את בריאותו, מה שהופך את התוצרת של החקלאי הישראלי לאטרקטיבית בשל איכותה הגבוהה וזה עוד לפני שהתחלנו לדבר על המימד הציוני והפטריוטי בתחום הצרכנות.
לאחר שניתחנו את זהות האינטרסים, נעבור להגדרת הבעיה ולאופציה המועדפת לפתרון.
הבעיה: ככל שמדובר במכירת תוצרת חקלאית בתפזורת ברשתות הקמעונאיות בישראל, החוק לא מחייב את הקמעונאי ורשתות המזון לסמן את ארץ היצור/המקור של המוצרים המונחים בתפזורת על המדפים. חובת הסימון היא עד לדלת הרשתות, מהדלת למדף היא מתבטלת ונעלמת. במצב זה, הצרכן אינו יכול להבדיל בין העגבנייה הישראלית לתורכית או בין הדג מבריכות עמק המעיינות לדג מהבריכות בסין. לכן גם לא יואילו לרוב מיזמי השיווק והיח"צ לתוצרת החקלאית הישראלית שבתפזורת משום שנכון להיום הצרכן כמעט ואינו יכול להבדיל ולהבחין על המדף בסופרמרקט בין הדג הישראלי לדג הסיני, התפוז הישראלי והספרדי וכך הלאה. הרשתות פשוט אינן מחויבות לספק לצרכן את המידע הבסיסי הזה.
אגב בעולם המערבי סימון ארץ המקור של תוצרת בתפזורת הוא מקובל מאוד. "הצרכן לפני הכל" וזה אומר גם לאפשר לו רכישה מושכלת על בסיס מידע ספציפי על המוצר שמגיע אליו ולילדיו לצלחת.
הפיתרון: הצעת חוק הגנת הצרכן (תיקון – סימון תוצרת חקלאית שאינה ארוזה מראש). בימים אלו משרדנו מלווה את ארגון מגדלי הדגים במהלך שנועד לתקן את חוק הגנת הצרכן, כך שלראשונה בישראל רשתות השיווק יחויבו לסמן את ארץ הייצור/המקור של תוצרת חקלאית הנמכרת על המדף בתפזורת. מבלי להיכנס לנוסח התיקון שהוצע על ידנו, חשוב לשים לב למספר נקודות:
- לראשונה מזה זמן רב מאוד, אנו מבקשים ליצור השוואת תנאים על המדף ברשתות מול עיני הצרכן ובמרחק נגיעה ממנו. אנו מבקשים להעביר את "המערכה" מנושאים הנוגעים במהותם למגזר החקלאי (מים, מיסים, מכסים, עלויות העסקה וכד'), לנושא שבמהותו הוא צרכני: הנגשת מידע לצרכן. אנו מטילים את הצרכן למערכה מתוך הבנה כי האינטרס שלו ושל החקלאים זהה. השוק מוצף בתוצרת מיובאת באיכות ירודה ואנו מבקשים לאפשר לו לבחור תוצרת ישראלית באיכות גבוהה. מתחילים מהסוף, מהמדף, רוצים תחרות תקבלו תחרות, סמנו את התוצרת וניתן לצרכן הישראלי להחליט.
- אסור לחקלאים לחזור על הטעות שעשו בהגשת הצעת חוק הגנת הצרכן (תיקון – סימון תוצרת חקלאית שיוצרה במדינת ישראל), התשע"ו–2016. הצעת החוק שהונחה בשנת 2016 על שולחן הכנסת, ביקשה לקבוע כי עוסק המציע למכירה תוצרת חקלאית שיוצרה במדינת ישראל יסמן על המדף או המכל שבו מוצעת התוצרת החקלאית, כי היא יוצרה במדינת ישראל. עוד נאמר כי סימון כאמור יהיה כפי שיקבע השר באישור ועדת הכלכלה של הכנסת.
מעבר לעובדה כי ההצעה לא מאוזנת משום שהיא מבקשת סימון רק לתוצרת ישראלית, היא לא כללה את דרך הסימון, מה שאפשר לממשלה סתום עליה את הגולל בטענות שונות ומשונות.
- על החקלאים למקד את הדיון בכך שחובת הסימון תהיה על רשתות השיווק ועליהן בלבד! אסור שהדיון יוסת לסימון וולנטרי על ידי החקלאי.
ככל שרשתות השיווק יתנגדו לתיקון החוק המוצע על ידנו, נראה שזה יהיה משני טעמים: הראשון, העמסת עלויות שבסופו של דבר יתגלגלו לצרכן. יש לדחות טענה זו משום שבהתאם להצעת החוק, סימון ארץ המקור יבוצע בצמוד לסימון מחיר המוצר אותו כבר מחויבת הרשת להציב בצמוד למוצר הנמכר. עלויות סימון ארץ המקור במקרה זה הנן זניחות ושוליות.
הטענה השנייה שכבר נשמעה באוזננו היא החשש מתביעות יצוגיות. לטענת הרשתות, במקרים בהם צרכנים יערבבו או יעבירו תוצרת ממדף המסומן למשל בסימון "ישראל" למדף המסומן ב"תורכיה" הרשת תהיה חשופה לתביעה ייצוגית בשל הטעיית הצרכן. כמובן שיש לדחות גם טענה זו משום שהחובה המוטלת בהצעת התיקון לחוק היא על סימון התוצרת המונחת בתפזורת ולא על פיקוח על מעשי הצרכן. בנוסף, עם כל הכבוד לרשתות השיווק, חשש מתביעות יצוגיות בשל היעדר רצון או יכולת לפעול בהתאם לחוק אינו נימוק שיכול להצדיק פגיעה ביכולת הצרכן לבצע רכישה מושכלת של מזון.
סיכומו של דבר, מטרת תיקון החוק היא בראש ובראשונה להגן על הצרכנים (התועלת לחקלאות הישראלית נלוות לכך) ולספק להם תשתית ידע מרבית, על מנת שיוכלו לקבל החלטה מושכלת המבוססת על מידע מהימן ומדויק הפרוש בפניהם בבואם לבצע רכישה. יוזכר, מדובר גם על מזון רגיש בתפזורת. סימון מקור התוצרת החקלאית תיתן בידי הספקים כלי להתחרות על אטרקטיביות המוצרים ולצרכן יכולת מיטבית לבחור את המוצר שיגיע לשולחנו.
סימון ארץ המקור של התוצרת החקלאית הנמכרת ברשתות השיווק, במרכולים ובמעדניות יספק לצרכן מידע קריטי שיש בו כדי להעיד על טיב התוצרת החקלאית ואיכותה משום שמקור הגידול מעיד פעמים רבות על תנאי הגידול ובאופן ישיר על איכות התוצרת!
ולבסוף, לצרכן קיימת זכות בסיסית לדעת מהיכן מגיע המזון אותו הוא ומשפחתו צורכים. וכן, יש כאן גם טיעון ציוני. אנחנו צרכנים אידאולוגיים, חברתיים וציוניים. מבחינה זו, חלק לא מבוטל מהציבור הישראלי מעדיף לדעת כי כספו מחזיק ומיטיב עם חקלאי מהפריפריה בישראל ולא לכיסו של סוחר או חקלאי מתורכיה למשל.
חלק גדול מאיתנו יעדיף כמעט תמיד תוצרת כחול לבן. וכדי שנוכל לבחור כחול לבן יש לסמן את התוצרת על המדפים בהתאם להצעה לתיקון חוק הגנת הצרכן.
