בשנים האחרונות עוברים הקיבוצים טלטלות משמעותיות. המודל הקיבוצי המסורתי פושט ולובש צורות חדשות, והניסוי הסוציאליסטי הגדול של המאה העשרים מעדכן גרסה.
בשורות הקרובות נבקש להציג את עיקרי השינויים שהתחוללו בקיבוצים בשנים האחרונות בתחום הקליטה, כדי לנסות להסיק מהם משהו על הכיוון הכללי, שאליו צפויים לצעוד הקיבוצים.
שלב ראשון: משבר דמוגרפי חמור בקיבוצים
לפני עשרים שנה הקיבוצים עמדו בפני שוקת שבורה. משבר דמוגרפי חמור איים על עצם קיומם, והתברר כי המודל הקיבוצי הישן, שבמסגרתו נדרש כל אחד מהחברים לתרום לפי יכולתו ולקבל לפי צרכיו, הוביל, בחלק גדול מהקיבוצים, ל"בריחת" צעירים ולאי קליטת חברים חדשים.
דבר נוסף שעמד לרועץ לקיבוצים (מנקודת הראות של נקלטים פוטנציאליים), היתה העובדה כי החברים לא קיבלו זכויות כלשהן בקרקע. אם חבר כלשהו עזב את הקיבוץ או הלך לעולמו, הדירה שבה התגורר היתה חוזרת לקיבוץ.
שלב שני: הקיבוצים מגיבים ומבצעים הרחבות
המצב הדמוגרפי החמור, שאליו נקלעו קיבוצים רבים, חייב שינוי מידי והזרמה של דם חדש. התוצאה: מודל חדש שגובש של ביצוע הרחבות קהילתיות.
המודל התבסס על קליטת משפחות חדשות שלא היו חברות בקיבוץ. אותן משפחות לא נדרשו להיות שותפות בזכויות ובחובות של חברי הקיבוץ, וניתנה להן האפשרות לרכוש את המגרש שעליו ביקשו להתגורר ישירות מרשות מקרקעי ישראל.
למעשה, אותו מודל נתן למשפחות החדשות בהרחבות פטור מהמודל הקיבוצי הישן (יכולת התפרנסות עצמית לכל משפחה, ללא צורך לחלוק את ההכנסה עם יתר חברי הקיבוץ), וזכויות פרטניות במגרש המצוי בהרחבה.
ואולם, לצד היתרונות שגלומים במודל ההרחבה הקהילתית, הביא מודל זה גם לחיכוכים בחלק מהקיבוצים, כתוצאה מקיומם של שני מעמדות קבע שונים בקיבוץ (חברי קיבוץ ותושבי קבע).
חלק מהקושי נוגע להיקף התשלומים הנדרשים לצורך מימון השירותים הקהילתיים המשותפים בישוב, כאשר לעתים לא נעשה תיאום ציפיות מראש מול המצטרפים להרחבה בעניין זה.
בעיה נוספת נובעת מניגוד אינטרסים בקשר לפעילות העסקית בקיבוץ: בעוד שלחברי הקיבוץ יש אינטרס שהקיבוץ ישגשג כלכלית, תושבי ההרחבות אינם מושפעים מהתוצאות הכלכליות של הקיבוץ ולעיתים רואים יותר את הפגיעה באיכות החיים שכרוכה בפעילות זו.
שלב שלישי: השינויים באורחות החיים בקיבוצים –
החל מסוף שנות התשעים של המאה הקודמת, החלו הקיבוצים לבצע שינויים מרחיקי לכת באורחות החיים שלהם, הכוללים עדכון של של המודל הקיבוצי המסורתי.
על פי המודל החדש, נדרש כל חבר להפריש חלק ממשכורתו כמס לקיבוץ, ונותר עם תקציב מסוים שמבוסס על משכורתו. זאת, בשונה מימים עברו, אז נדרש כל חבר להעביר את מלוא הכנסותיו לקיבוץ וקיבל בחזרה על פי צרכיו.
במקביל נשמר עיקרון הערבות ההדדית, ומי שיש לו צרכים בריאותיים, סיעודיים או צרכים מיוחדים אחרים מתוקצב על ידי הקיבוץ. עם זאת, מרכז הכובד עבר ממודל המבוסס על צרכים למודל של התפרנסות עצמית. יצוין, כי מעל ל-200 קיבוצים מתוך 270 הקיבוצים כבר אימצו את המודל הזה.
בנוסף, החלו הקיבוצים לבצע תהליכי שיוך דירות, שנועדו להסדיר את זכויות החברים בדירות המגורים שלהם ולאפשר להם למכור אותן, להשכיר אותן וכו'.
בסוף תהליך השיוך, לכל חבר בקיבוץ ניתנה זכות חכירה פרטנית על בית המגורים שלו, בין אם בדרך של חכירה ראשית ממינהל מקרקעי ישראל או בדרך של חכירה משנית מול הקיבוץ.
שלב רביעי: הקיבוצים חוזרים לקלוט חברים חדשים
לאור שינויים אלו, שלמעשה, מנקודת ראות של הנקלטים, ענו על הקשיים העיקריים שעורר המודל הקיבוצי המסורתי (היעדר התפרנסות עצמית והיעדר זכויות בדירת המגורים), החלו הקיבוצים לעבור בחזרה למודל הישן של קליטה לחברות.
בשלב הראשון, החל מאמצע שנות האלפיים ועד תחילת העשור האחרון, קיבוצים רבים קלטו חברים במעמד של עצמאות כלכלית. כלומר, חברי קיבוץ שמעמדם היה שונה מזה של החברים הוותיקים (במילים אחרות: חברים שדומים יותר לתושבי קבע מאשר לחברים).
בשלב השני, הקיבוצים החלו להפנים שקליטת חברים בעלי עצמאות כלכלית מייצרת לעיתים חיכוכים דומים לאלה שנרשמו מול תושבי הקבע בהרחבות, ולכן המגמה כיום היא לקלוט אך ורק חברים שווי זכויות.
יש לציין, כי קליטת החברים נעשית תוך ביצוע התאמות מסוימות, על מנת לשמור על הוגנות מול החברים הוותיקים. כך לדוגמא החברים החדשים מצטרפים ללא ותק, ואין להם את אותן זכויות פנסיוניות, כמו לחברים הוותיקים בקיבוץ.
הלכה למעשה, קיימת חזרה של המטוטלת בקיבוצים שעברו שינוי באורחות החיים לחברות מלאה, כאשר הקיבוצים שנשארו במודל השיתופי ממשיכים גם הם לקלוט חברים מלאים על פי המודל המסורתי.
רשם האגודות השיתופיות מיישר קו עם המגמה
המורכבות הכרוכה בריבוי המעמדות בקיבוצים שתוארו קודם לכן (לעניין קליטת תושבים חדשים להרחבות ולעניין קליטת חברי קיבוץ במעמד של עצמאות כלכלית) הובילו לקיום הליכים משפטיים שונים.
לאחרונה התקבלו שתי החלטות משמעותיות של רשם האגודות השיתופיות המסמנות כיוון משפטי ברור של אי הכרה במעמדות שונים בקיבוץ לעניין זכויות הצבעה.
המשמעות היא כי גם אם חבר קיבוץ חדש חותם עם הקיבוץ על הסכם, הקובע כי אינו זכאי לקחת חלק בהצבעות בנושאים מסוימים (למשל, ביחס לערבות הדדית), הרשם לא יכיר בוויתור זה, ואותו חבר יהיה זכאי לקחת חלק בהצבעה. יש לציין, כי החלטותיו האחרונות של הרשם הן עדיין שנויות במחלוקת, ולא ברור אם יעמדו לאורך זמן.
לסיכום, המגמה השלטת של יצירת אחידות בין המעמדות השונים בקיבוץ היא נכונה, גם בהיבט החברתי וגם בהיבט המשפטי. עם זאת, יש ליישם אותה תוך בחינה והתחשבות בנסיבות של כל קיבוץ וקיבוץ.
כך למשל, יש שוני בין קליטה של חברים לחברות מלאה בקיבוץ שמצבו הכלכלי איתן לעומת קליטה לחברות מלאה בקיבוץ שמצבו הכלכלי יציב פחות, והוא מחזיק בחובות של עשרות מיליוני שקלים לבנקים, לצד התחייבויות פנסיוניות כבדות לחברים.
ההמלצה לכל קיבוץ בעת קליטת חברים חדשים היא לנסות לייצר מצד אחד הוגנות מול חברים ותיקים, ומצד שני לערוך תיאום ציפיות מול החברים החדשים.
